פסק-דין בתיק עת"מ 25575-03-13

1.      העותר 1 (להלן - העותר), אזרח ניגריה בן 43, הסתנן לישראל בשנת 2007 דרך גבול מצרים. העותרת 2, אישתו של העותר, אף היא אזרחית ניגריה, נכנסה לישראל באשרת תייר לתקופה של שבועיים, במועד לא ידוע. בתם הבכורה של העותרים נולדה בישראל בשנת 2012.

2.      העותר הגיש בקשה לקבלת מעמד של פליט, אך זו נדחתה בשנת 2008, בין היתר, משום שלא הוצגו על ידו טענות אמינות ומשכנעות לפחד מבוסס היטב מפני רדיפה, כמשמעותו באמנה בדבר מעמדם של פליטים. מתשובת המדינה עולה כי הערעור שהגיש העותר על החלטה זו נדחה אף הוא. לאחר מכן, הגיש העותר בקשה נוספת, הפעם לקבלת מעמד בישראל מכוח חיים משותפים עם אזרחית ישראלית (שאינה צד לעתירה), אך גם בקשה זו נדחתה, משנמצא כי השניים לא קיימו קשר זוגי. בהמשך, ביום 27.02.11, דחתה ראש דסק צפון את "ערעורו" של העותר על החלטה זו. השגת העותר על החלטה אחרונה זו נדחתה גם היא, ביום 23.07.12.

3.      ביום 06.09.12 הגיש העותר (באמצעות באת כוחו דאז) לוועדה הבין-משרדית במשרד הפנים בקשה שמהותה עיכוב הרחקה מטעמים רפואיים. במסגרת הבקשה פירט העותר את בעיותיו הרפואיות, שהרלוונטיות לענייננו הן מחלת כבד כרונית ובעיית לחץ דם, וביקש לאפשר לו לסיים את הטיפול הרפואי בישראל משום ש"אין באפשרותו לקבל טיפול בארצו, ברמה שהוא מקבל בארץ".

4.      ביום 17.01.13 דחתה מנהלת תחום אשרות וזרים ברשות האוכלוסין וההגירה (גב' מזל כהן) את בקשתו של העותר, וקבעה כי עליו לצאת מישראל בתוך שבועיים ימים. החלטת הדחייה התבססה על חוות דעתו של מנהל היחידה למחלות כבד בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, פרופ' ריפעת ספדי, לפיה בעיותיו הרפואיות של העותר מחייבות בירור וביצוע של בדיקות רפואיות שונות, אך קבע כי "הבירור איננו דחוף ולא בהכרח בארץ". עוד נכתב בחוות הדעת כי העותר "יכול לטוס לארץ מוצאו ללא התניה בהשלמת בירור בשלב זה".

5.      ביום 03.02.13 פנה העותר לוועדה הבין-משרדית במשרד הפנים בבקשה לאפשר לו לבצע את הבדיקות הרפואיות בישראל, ולהתיר לו לשהות בארץ מספר חודשים לשם כך (להלן - הבקשה). הבקשה נתמכה במכתבו של פרופ' מיכאל אלקר מעמותת רופאים לזכויות אדם, לפיו באזור מגוריו של העותר לא ניתן לבצע את הבדיקות עליהן המליץ פרופ' ספדי. מפאת חשיבותו לענייננו, נביא את תוכן המכתב במלואו:

[העותר] בן 42, נבדק אצלי היום, עיינתי בכל המסמכים שהביא איתו.

אני מסכים עם חוות הדעת של המומחה מ"הדסה" בירושלים [פרופ' ספדי] , אין מניעה רפואית להטסתו [של העותר] (לחץ הדם בשליטה). מאידך, המומחה המליץ על סדרה של בדיקות לברור מחלת כבד כרונית, וכמי שעבד באותו אזור ממנו בא הנבדק בניגריה, אין כל אפשרות לבצע בדיקות אלו באזור מגוריו.

לאור זאת אני ממליץ שתנתן לו האפשרות לבצע את הבדיקות בארץ.

6.      מנהל אגף מרשם ומעמד ברשות האוכלוסין וההגירה (מר עמוס ארבל), דחה את בקשת העותר ביום 12.02.13, וכתב כי "בבדיקת הבקשה והחומר הרפואי הנלווה לא מצאתי כי מדובר במקרה חירום רפואי המונע יציאה מן הארץ".

נגד החלטה זו הוגשה העתירה שלפניי בחודש מרץ 2013.

7.      העותר טוען כי הוא אינו יכול לבצע את הבדיקות והטיפול הרפואי בניגריה, בין היתר, בשל רמת הרופאים והמכשור הקיימים שם, וכי הוא עמד בנטל ההוכחה בעניין זה. עוד טוען העותר כי החלטת המשיב אינה סבירה משום שהיא לא נתנה משקל, ולמצער משקל הולם, לאפשרויות הטיפול בו בארץ מוצאו. עוד נטען כי בהתאם ל"נוהל הטיפול בבקשה לעיכוב הרחקה/מתן מעמד זמני מטעמים רפואיים" (נוהל 5.2.0038; להלן - הנוהל) היה על המשיב להביא בפני רופא מוסמך מטעמו את מכתבו של פרופ' אלקר בצירוף כל החומר הרפואי הרלוונטי בעניינו של העותר. משעה שהמשיב לא עשה כן, כך העותר, הרי שהחלטתו ניתנה בחוסר סמכות. לחלופין טוען העותר כי בנסיבות המקרה היה על המשיב לבחון מתן פתרון חלופי אחר כגון: מתן שהות קצרה לביצוע הבדיקות או השלמת הטיפול הרפואי הנדרש בישראל, וזאת מכוח הסמכות הכללית שניתנה לו במסגרת הנוהל (בסעיף 3.2.9).

8.      המשיב טוען מנגד כי החלטתו ניתנה כדין, שכן העותר אינו מצוי ב"מצב חירום רפואי" כהגדרתו בחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 (להלן - חוק זכויות החולה), כפי שעולה הן מחוות הדעת הרפואית מטעם המשיב, והן ממכתבו של פרופ' אלקר. המשיב מוסיף כי העותר לא הוכיח היעדרה של אפשרות לקבלת טיפול רפואי נאות בניגריה. בעניין זה טוען המשיב כי המכתב שהציג העותר חסר פרטים מהותיים על אודות פרופ' אלקר, מתי ובאילו נסיבות עבד בניגריה, וכן מהו "אזור מגוריו" של העותר. מכל מקום סבור המשיב, כי אף אם נקבל את עמדתו של פרופ' אלקר, הרי שממכתבו עולה שרק באזור מסוים בניגריה לא ניתן לבצע את הבדיקות הרפואיות. לבסוף סבור המשיב כי החלטתו מצויה במתחם הסבירות ועל כן לא קיימת עילה להתערב בה.

9.      לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות.

10.  בסעיף 1 לנוהל נקבע כי מטרתו היא "לקבוע אפשרות לעכב הרחקה / לתת מעמד זמני לשוהה בלתי חוקי, הנתון במצב חירום רפואי כהגדרתו בחוק [זכויות החולה], ועד לייצוב מצב רפואי, במסגרת אשפוז במוסד רפואי מוכר". בסעיף 2 לחוק זכויות החולה הוגדר "מצב חירום רפואי" כך:

נסיבות שבהן אדם מצוי בסכנה מיידית לחייו או קיימת סכנה מיידית כי תיגרם לאדם נכות חמורה בלתי הפיכה, אם לא יינתן לו טיפול רפואי דחוף .

אין חולק כי העותר אינו נתון במצב חירום רפואי. כך עולה מחוות דעתו של פרופ' ספדי, וכך גם עולה ממכתבו של פרופ' אלקר, אשר הסכים עם חוות הדעת האמורה. על כן, בענייננו חל האמור בנוהל, ולפיו "ככלל, לא תעוכב הרחקה אלא אם מדובר במצב חירום רפואי". זוהי אפוא נקודת המוצא. ברם, גם "כאשר אין מדובר במצב חירום רפואי, יש לשקול את הבקשה לעיכוב הרחקה במסגרת הסמכות הכללית לבחון טעמים הומינטאריים מיוחדים וכן יש לשקול אם יש מקום לתת פתרון אחר כגון מתן שהות קצרה לצורך הצטיידות בתרופות או סיום טיפול רפואי בטרם יציאה" (סעיף 3.2.9 לנוהל).

11.  העותר טוען כי היה על המשיב להעביר את החומר הרפואי בעניינו, בצירוף מכתבו של פרופ' אלקר, לרופא מוסמך לשם קבלת חוות דעת נוספת. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, אין הנוהל מורה למשיב לפעול כך בבקשות כגון דא (בניגוד לבקשות של חולי ונשאי איידס או חולי שחפת). שנית, לא מצאתי כי היה טעם לעשות כן. זאת, משום שעל-פי הנוהל, הרופא המוסמך אינו אמור לחוות דעתו על אפשרויות הטיפול הקיימות בארץ המוצא של השוהה הבלתי חוקי, אלא על מצבו הרפואי. מעבר לכך אציין כי בעיני קיים ספק רב אם במקרים כגון דא, בהם אין מדובר במצב חירום רפואי, ואף לא קרוב לכך, מוטלת על המשיב חובה לברר את האפשרות לביצוע בדיקות רפואיות בארץ מוצאו של השוהה הבלתי חוקי, עם גורמי רפואה או עם גורמים אחרים (כגון: גורמים קונסולריים). מכל מקום, לא ראיתי צורך להכריע בשאלה זו משום שהיא אינה מתעוררת בעתירה שלפניי.

12.  בנוסף לאמור, לא שוכנעתי כי בהמציאו את מכתבו של פרופ' אלקר, הרים העותר את נטל ההוכחה בדבר היעדר אפשרויות לביצוע סדרת הבדיקות הרפואיות בניגריה. כי לא זו בלבד שמדובר במכתב שאינו מפורט דיו, בהיותו חסר נתונים חשובים ומהותיים (למשל, האזור בו עבד פרופ' אלקר, באילו מועדים וכיוצא בזה), אלא גם משום שהוא מסייג את היעדר האפשרות לביצוע סדרת הבדיקות הרפואיות אך ל אזור מגוריו של העותר בניגריה (ומבלי לציין באיזה אזור מדובר).

יובהר כי המכתב איננו עוסק כלל באפשרות לקבלת טיפול רפואי בניגריה אלא באפשרות לבצע את הבדיקות עליהן המליץ פרופ' ספדי, כך שלא ראיתי להידרש לטענת העותר לפיה אין הוא יכול לקבל טיפול רפואי הולם - להבדיל מביצוע בדיקות רפואיות - במדינת מוצאו.